בן בכור לבלהה ואפרים. נולד בשנת ת"ש (1940) בטבריה. אח לדרור ופרח (פרחיה).

בגיל צעיר עבר עם משפחתו מטבריה לקריית חיים שבחיפה, שם גדל בבית עם חצר ועצי פרי. הוריו ייחסו משנה חשיבות לחינוך הילדים ועבדו קשה כדי לאפשר להם השכלה גבוהה.

לאחר שסיים את לימודי התיכון התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת הנח"ל במסגרת חיל הרגלים. את פרק המשימה עשה בקיבוץ תל קציר שבעמק הירדן.

בגיל שמונה-עשרה הכיר את מרים, ולאחר ארבע שנים נישאו. יאיר סיים באותה שנה את שנתו הראשונה בלימודי הנדסת בניין בטכניון, ובני הזוג גרו בחיפה. מרים למדה בירושלים ובסופי השבוע נפגשו. כעבור שנתיים נולד בנם הבכור אמיר.

בסיום לימודיהם החליטו בני הזוג לנסוע עם בנם לאנגליה כדי "לראות עולם" ולטייל. כשנתיים גרו בלונדון, צברו חוויות, ביקרו בהצגות תיאטרון ונהנו. בנם השני בועז נולד שם.

כששבו ארצה החל לעבוד כמהנדס ביצוע בחברת "מודול בטון". המשפחה שיפצה בית בקריית חיים והתיישבה בו. שם נולד הבן הצעיר אסף (אסי).

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 גויס לשירות מילואים בגדוד סיור של חיל השריון בגזרת רמת הגולן. הוא שמח שביכולתו לתרום את חלקו בהגנת המדינה. במהלך המלחמה ספגה יחידתו אבדות רבות בנפש.

בנובמבר 1973, לאחר כינון הפסקת האש, ירד הגדוד מהקו והתמקם בבסיס זמני עורפי. כעבור ימים אחדים התבקשו יאיר וחייל נוסף להדריך קצין מיחידה אחרת בנושא נהיגה בנגמ"ש (נושא גייסות משוריין). במהלך ההדרכה הכלים חצו בשוגג את הגבול לסוריה ונקלעו לשטח טרשי קשה למעבר. כוח סורי פתח בירי, ובמהלכו יאיר נפגע קשה.

לאחר שעתיים חולץ במצב קשה והועבר במסוק לבית החולים על שם רבקה זיו בצפת, בו אושפז לתקופה ארוכה עד שיצא מכלל סכנה. לאחר מכן הועבר לאשפוז בטיפול נמרץ בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, וכעבור חודשיים עבר לשיקום בבית החולים "תל השומר" למשך חצי שנה.

ההתמודדות לא הייתה קלה. בשיקום למד מחדש לתפקד באופן עצמאי עם כיסא גלגלים, והודות לאימוניו העיקשים הצליח להשתמש בקביים בהתניידות למרחקים קצרים. על השיקום סיפר: "כאשר יש לך רצון ויש מטרה שאתה רוצה להשיג, שום דבר לא עומד בפניך בדרך להשגתה. לכוח רצון יש תפקיד ראשון במעלה בשיקום". רעייתו וחבריו הטובים ליוו אותו לאורך כל התקופה, והבנים גרו אצל הסבא והסבתא וביקרו אותו בסופי השבוע. לא נעלמו ממנו האתגרים שעמדו בפני רעייתו, כפי שסיפר בריאיון עימו: "הנטל שנפל עליה הוא ממש אין-סופי ... אני יכול לומר במפורש, שבלי מרים אשתי אני לא יודע איך הייתי עובר את זה".

עם שחרורו משיקום באוגוסט 1974 חזר לעבודתו בחברת "מודול בטון" והחל לעבוד במתחם בניית "מגדלי נאמן" בתל אביב. מאחר שאתרי בנייה אינם נגישים לכיסאות גלגלים, תחילה נעזר בעובדים אחרים להשגת מידע על קצב הבנייה, בהמשך עבד במשרד כמהנדס ועסק בתיאום ובתכנון עד שהיה למנהל פרויקטים ראשי. בעבודתו זכה להערכה רבה, ומנהלו סיפר ששמו הלך לפניו ושבלט באיכויותיו ובכישוריו.

יאיר אהב את בניו מאוד, נתן את כל כולו למענם והם היו בבת עינו, ובמקביל היה אב סמכותי המציב גבולות. הם כיבדו והעריכו אותו. בעצה אחת עם רעייתו דאגו השניים שנכותו על שלל אתגריה לא תשפיע על חינוך הילדים, ושהגבולות בבית יישמרו.

בתום לימודי התיכון של הבנים עברה המשפחה לגור ברובע דניה שעל הכרמל, באקלים קריר שהיטיב עם יאיר.

בשל הפציעה הוא סבל מכאבים עזים לאורך השנים, ובעקבות זאת עבר ניתוחים רבים בארץ ובארצות הברית. גם אחרי שנים של נכות לא הסכים להשלים לגמרי עם מצבו: "למדתי לחיות וליהנות מדברים שונים, אבל מעולם לא השתחררתי מהתסכולים על הדברים שאינם ... אפשר לחיות, אפשר להיות מאושר, אפשר לעשות דברים חשובים – אבל אי אפשר להשתחרר מהנכות. זה רץ אחריך לכל מקום, בכל יום, בכל רגע", סיפר.

יאיר הצטרף לפעילות בארגון נכי צה"ל בעיקר בתחום הנכים הקשים. הוא הזדהה עם מצוקותיהם, פעל לקידום זכויותיהם וראה במעורבות זו שליחות של ממש.

ב"בית הלוחם" בחיפה השתתף בחוג אומנות, ושם פיתח את כישרון הציור שלו. הצטרף לחוג כתיבה יצירתית וכתב ספר. את ספרו הקדיש לנכדיו כדי שיספגו ערכים לאומיים, ודאג שייצג את חלומותיהם. נכדו הבכור יהל סיפר שהספר התווה את דרכם של הנכדים. שלושת בניו סיפרו ששאבו כוחות להתמודדות עם החיים מאביהם, מההשראה שהעניק להם בהתמודדותו עם פציעתו ועם נכותו.

סיפורו של יאיר פורסם בספר "שיקום למופת" (1992, הוצאת משרד הביטחון), העוסק במאבקם של נכי צה"ל לחיים חדשים.

כשפרש לגמלאות התפנה יותר לפעילות פנאי. בילה שעות רבות בחממה בחצר הבית בגידול ובטיפוח סחלבים בשלל מינים וגוונים, וצורף כחבר באגודת מגדלי הסחלבים. תחביב זה היה משמעותי עבורו עד כדי כך שבאחד מימי הולדתו הפתיעו אותו בני המשפחה בעריכת סרט על תולדות חייו ושמו "הלוחש לסחלבים".

אדם חברותי היה, הִרבה לארח חברים וביתו היה חם ומכיל. אהב טיולים, ועם רעייתו טייל בארץ ובעולם. גם כשעבר טיפול בחו"ל, עם סיומו יצאו לטייל באזור, ואפילו בשבילי הליכה. את חלומו לנסוע לאלסקה שבארצות הברית לא זכה להגשים.

יאיר רון נפטר ביום י"ג באדר תשע"ז (11.3.2017). בן שבעים ושש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בעתלית. הותיר אישה, שלושה בנים, נכדים, אח ואחות.

בספר שהפיקו לזכר יאיר איגדו בני משפחתו שירים שכתב וציורים שצייר.